היום לפני 54 שנה יצא לעולם אלבום המופת המהפכני של הביטלס "סרג'נט פפר". הקהל אהב, הביקורות היו חלוקות, והעטיפה המרהיבה עשתה לא מעט בלגן. בסופו של דבר התקבע האלבום כאבן דרך במוזיקה המודרנית. רק אל תקראו לו "אלבום קונספט"
נעם רפפורט
פורסם: 26.5.21
היה זה יום שישי, 26 במאי, בשנת 1967 כשיצא האלבום החדש של הביטלס, "תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר". רבים חיכו לתוצרת החדשה של ארבעת המופלאים, שכבר הפסיקו להופיע מול קהל והפכו להקה אולפנית. הם ביקשו להפוך את האולפן למגרש משחקים ועיתון המוזיקה הבריטי, "דיסק", ביקש מידוענים לחוות את דעתם על התוצאה. טום ג'ונס הגיב: ״הוא לא מעניין אותי. ודאי שמעתי כמה שירים מזה ברדיו, אבל לא ידעתי שזה הם״. פיט טאונסנד, מלהקת המי, אמר: ״הבעיה היא ששמעתי את כל האלבום ברדיו לונדון והיה קשה ליהנות מהשידור, עם כל הג'ינגלים שנדחפו והצליל הגרוע של השידור. זה ודאי הוריד לאנשים רבים את החשק לרכוש את האלבום. מעולם לא שמעתי דעות כה קיצוניות על מוצר. אני חושב שזה אלבום פנטסטי, בסגנון שאני והלהקה שלי ממש רוצים לעשות״. הגיטריסט ג'ף בק: ״זו לא המוזיקה שאני אוהב״. שנים לאחר מכן יבצע בק בהופעותיו את השיר החותם את האלבום, "יום בחיים".
מנהל הביטלס בריאן אפשטיין וחברת התקליטים אי.אם.איי חששו שהמוזיקה המורכבת שבאלבום החדש לא מסחרית מספיק והיא עלולה להרחיק את הקהל. חברת התקליטים גם ניסחה סעיף בחוזה שלפיו הביטלס יחזירו לה את הוצאות עיצוב העטיפה הגבוהות, אם האלבום לא ימכור יותר ממאה אלף עותקים. עלות הפקתה היתה היקרה ביותר עד אז בתעשיית התקליטים ועמדה על 2,868 ליש"ט. ובכן, החשש התפוגג והאלבום התקבל מיד באהבה, במיינסטרים ובמחתרת, והפך לאבן דרך בתולדות המוזיקה המודרנית. הוא קלע לטעמם של צעירים ומבוגרים ואפילו הפך ל"אלבום לכל המשפחה", אבל הצלילים הצבעוניים שלו חיפו על שירים אפלים יותר, ובהם נושאים מטרידים כשימוש בסמים, בריחה מהבית ואלימות כלפי נשים.
עטיפה מרהיבה עם הרבה כאב ראש. צילום: NMC, יונייטד הליקון
למרות שרבים רואים ב"סרג'נט פפר" את פס הקול המושלם ל"קיץ האהבה", היה זה דווקא קיץ רווי אלימות, מלחמות ומחאות. בוויאטנם היה הצבא האמריקאי שקוע עמוק בבוץ, ובארצות הברית נערכו הפגנות רבות וזועמות כנגד המלחמה. בהונג קונג גבה נסיון מהפכה עקוב מדם את חייהם של רבים ואלפים נכלאו. בין מדינת ישראל לשכנותיה, מספר ימים לאחר יציאת האלבום, פרצה מלחמת ששת הימים וצלילי הזהב של הביטלס נמהלו בהמנון הישראלי החדש "ירושלים של זהב".
רבים חושבים ובטעות ש"סרג'נט פפר" הוא אלבום קונספטואלי. אפילו הביטלס עצמם הודו כי אינו כך. רינגו סטאר: ״הקונספט המקורי היה לבנות את האלבום כמו הצגת תיאטרון, והשגנו זאת בשני השירים הראשונים. אבל משם התאייד הסיפור וההמשך נשמע כאילו פרצה אש באולם, הקהל ברח החוצה והלהקה המשיכה לנגן לבדה על הבמה״.
ג'ון לנון: ״'סרג'נט פפר' נחשב לאלבום קונספט, אבל זה לא נכון, כי הוא לא הולך למקום מסוים. כל השירים שתרמתי לאלבום לא קשורים לרעיון של הסמל פפר והלהקה שלו. זה פשוט אלבום שבו הודבקו שירים שונים אחרי שני השירים הראשונים, ויש גם חזרה על שיר הנושא לקראת סיום האלבום. יכולתם לשים כל שיר אחר ביניהם ועדין לקרוא לזה 'אלבום קונספט'."
למרות הצלילים העזים, הנועזים והצבעוניים, עבור הביטלס (חוץ מפול מקרטני) היה תהליך ההקלטה מייגע מאוד. ״זה האלבום הכי טוב שעשינו,״ אמר ג'ורג לעיתון "דיסק", אבל שנים לאחר מכן הודה כי "עד אז הקלטנו כמו להקה, למדנו את השירים וביצענו אותם. ב'סרג'נט פפר' התהליך הפך למשחק הרכבה מעייף ומשעמם. היו רק רגעים מעטים שבהם נהניתי.״
טכנאי ההקלטה של "סרג'נט פפר", ג'ף אמריק, הודה: "התרומה של ג'ורג' האריסון לאלבום היתה מינימלית. פה קצת גיטרה ושם קצת שירה, אבל לא היה לו הרבה מה לעשות באולפן חוץ מלהשתעמם. גם רינגו הרגיש ככה. בניגוד ל'ריבולבר', זה אלבום שהוא יותר ג'ון ופול מאשר של 'הביטלס'."
צלילים צבעוניים שמחפים על שירים אפלים. צילום: NMC, יונייטד הליקון
לאחר צאת האלבום, החלו להופיע הביקורות בעיתונים. "תסמכו על הביטלס שתמיד יביאו לכם משהו חדש ושונה,״ כתב המבקר של "אן.אם.אי", "האם זה האלבום הכי טוב שלהם? אני לא רוצה למהר ולהכריז כך אחרי הקשבה אחת בלבד. האם זה היה שווה את חמשת חודשי השקעת הלהקה בו? אני בספק. אבל זה אלבום טוב והוא יימכר היטב, כי הביטלס יודעים להביא לנו מוזיקה מבדרת שגם עובדת היטב על המוח שלנו."
ב"רקורד מירור" נכתב: "באלבום הזה יש כמה שיאים גאוניים. גם העטיפה חדשנית, עם מילות השירים ודף מיוחד בו ניתן לגזור סמלים הקשורים לרעיון האלבום, כולל את דמותו של הסמל פפר בכבודו ובעצמו."
ה"מלודי מייקר": "הביטלס הציבו רף חדש בתחום הבידור, וכבר יש גירסאות כיסוי לכמה משירי האלבום שמתרוצצות בשטח מפי אמנים אחרים. האלבום מוצג לנו כהופעה בדויה, עם קולות קהל במקומות הלא נכונים, אבל האפקט מוצג באופן יעיל ביותר."
ה"דיילי מייל": "מה קרה לביטלס? הם איתנו כבר ארבע שנים אבל מלהקה שכולם הזדהו איתה הם הפכו למבודדים, אישית ומוזיקלית. הם הרחיקו את עצמם מאיתנו."
ה"ניו יורק טיימס" בחר לתאר את האלבום כ"ילד מפונק שמתייחסים אליו יותר מדי". והוסיף: "באלבום אין קשר ישיר בין השירים. יש בו אובססיה הפקתית ואין בזה שום דבר יפה. שום דבר לא אמיתי ואין משהו שאפשר להיתלות בו."
הגיטריסט ג'ימי פייג', שבאותם הימים חבר בלהקת היארדבירדס ומעט לאחר מכן יקים את להקת לד זפלין, סיפר לעיתון הפופ "גו" כי "האלבום לא מזיז לי בגלל שהוא הוא קומבינציה של מה שהיה בעבר. זה אלבום מחושב מדי, שהודבקו בו דברים מפה ומשם."
(את הסיפור השלם של "סרג'נט פפר" בפרט ועל הביטלס בכלל תוכלו למצוא בספרו השלישי של נעם רפפורט, "ביטלמאניה!")