זה התחיל מרענן ומגניב - כל החבר'ה המבוקשים חיים את חייהם החדשים, נפרדים אחד מהשני ומפוזרים בעולם עד יעבור זעם. אבל אז ריו (מיגל הראן) נתפס, עובר עינויים, וטוקיו אהובתו ואהובתי (אורסולה קורברו ההיסטרית) חוברת ל"פרופסור" (אלברו מורטה) כדי לאחד את החבורה ולדאוג לחילוצו. איך? אה, ברור, בדרך ההגיונית ביותר - לבצע הפעם את התכנית הגנוזה של ברלין ולשדוד את הבנק הראשי של ספרד. התגעגענו אז באנו.

מאותו הרגע, הדבר היחיד שאני זוכרת זה רעש ובלגן. מדי פעם דמות ראשית מתה והכל הופך מופרך יותר ויותר, עד כדי כך שמצאתי את עצמי לא פעם - יחד עם הדמויות עצמן - פשוט לא מבינה מה קורה. ואז הפרופסור מסביר את תוכנית הפעולה האולטרה גאונית שלו: "זה מה שהם חושבים שיקרה, אבל מה שיקרה באמת זה שנזחל בתעלות, נצא להם מהתקרה, בוגוטה יתחפש לטוקיו, טוקיו תצא מהרצפה והכל יתפוצץ." הגיוני סך הכל. כל הדמויות מחייכות חיוך ערמומי, ורק הצופים מביטים במסך בהלם, מתכוננים למשהו "גאוני" שיקרה, אבל וואלה, קווי העלילה רק הולכים ומשתגעים, ותחושת ההתרגשות מהסדרה לאט לאט הופכת לתחושת WTF - בסדר, הבנו, הפרופסור הוא סופר-מן, מחשב-על שמתכנן מיליון וחצי מהלכים מראש - עד שהכל הופך להזוי. אולי די?

ניצני הבעייתיות של "בית הנייר" עם פיתולי עלילה התחילו כבר בעונה הראשונה, שבה החצי הראשון היה מבוסס על חטיפתה של בת השגריר אליסון פרקר (מריה פדרזה המהמממת), ובחצי השני כל עלילת המשנה הזו פשוט התפוגגה באוויר ולא שמענו עליה מאז. זה הרי היה אמור להיות הקלף החשוב ביותר בהצלחת המזימה, ובסוף? היא משתחררת כאחד האדם ואף מילה בנושא. גם המוות של ניירובי (אלבה פלורס) היה מיותר לחלוטין, ושבר קוד בלתי כתוב עם הצופים. כאילו, חסרות דמויות להרוג? עם כל הכבוד, "בית הנייר" היא לא "המתים המהלכים" או "משחקי הכס" שגיבורים מתים שם כמו זבובים.