במקרה המתואר ב"הבזק של רצח", איליין פרנקלין לא הסתפקה בשטיחת עדותה. היא התלוננה במשטרה כפי שהיתה צריכה לעשות ונפתחה לכן חקירה. האב נעצר והוצב בפני בית המשפט, הבת בעדות מצמררת וכואבת תיארה לפרטי פרטים את האונס ואת הרצח. כאשר נשאלה מדוע לא סיפרה עד כה דבר מהפרשה, ענתה שהזיכרון היה מבחינתה כל כך טראומטי, עד כדי כך שהודחק לחלוטין. רק כאשר נולדה לה בת בעצמה, שגדלה והגיעה לגיל שבו נרצחה אותה חברה, פרץ הזיכרון החוצה. מכיוון שהעדות הכילה פרטים מוכמנים, לא נותר לחבר המושבעים אלא להרשיע את האב ולשלוח אותו לכלא. הבת הפכה לגיבורת תרבות, התראיינה, הפכה לדוברת של הילדים המושתקים, סיפרה על ילדות קשה ומחרידה בצל האב, כתבה ספר והופק סרט על פיו.

אולם, פרקליטו של האב לא שקט אל שמריו וביקש לערער על פסק הדין. לטענתו, הפרטים שנמסרו בעדות אודות האונס והרצח לא היו מוכמנים כלל וכלל, אלא פורסמו בפירוט בעיתונים באותה תקופה. בעלה של איליין, שהיה אובססיבי לגבי המקרה, שמר את העיתונים בחדר עבודתו ואיליין נחשפה אליהם. יתר על כן, התברר גם כי אחותה של איליין רמזה כי איליין הלכה לטיפול פסיכולוגי שבמהלכו עברה היפנוזה שנועדה לעורר בה את הזיכרון המודחק. אין שום פגם בהיפנוזה, למעט העובדה שלפי החוק במדינת קליפורניה עדות שמסתמכת על היפנוזה אינה קבילה ויש לפסול אותה.

עם חלוף הזמן, איליין החלה להיזכר בדברים נוספים וטענה בתוקף שאביה גם ניצל אותה מינית, גרם לכך שגברים נוספים ינצלו אותה וכן שהיא היתה עדה למקרי אונס ורצח נוספים שבהם היה האב מעורב. החוקרים הצליבו מידע, ואיליין זיהתה תמונה של אשה שאותה זכרה כמי שהיתה קורבן לרצח נוסף של אביה. בחלוף הזמן ניתן היה לעשות בדיקת די.אן.איי כדי לבדוק האם יש התאמה בין האב לממצאים מהזירה, ולא נמצאה כזו. כן נמצאה התאמה לגבר אחר, שהתאים יותר למקרה. בנוסף, החלו להופיע סתירות מסוימות לגבי חלק מהפרטים שאיליין תיארה לגבי מעשי ההתעללות שאביה עולל לה.

איליין נבדקה בבדיקת פוליגרף ונמצאה כדוברת אמת. לא היה ספק בקרב שומעיה שהיא דוברת אמת וכנראה שהיא האמינה לחלוטין בכך. הספק היחיד היה האם שיקרה לגבי ההיפנוזה או לא. בסדרה ניתן מקום מכובד לפסיכולוגים חוקרי זיכרון שמתווכחים ביניהם לגבי האם קיים או לא קיים זיכרון מודחק. הנחרצת ביותר מביניהם היא אליזבת לופטוס, שקובעת כי אין כזה דבר זיכרון מודחק וכי ניתן לשתול זכרונות בזמן טיפול. כאן אני נזכרת בסרט "לתפוס את הפרידמנים", שתיאר את סיפורו של פדופיל שהורשע ונשלח לכלא, כאשר לאחר מכן עלו תהיות האם הסיפורים המחרידים אכן קרו במציאות, או שהומצאו כאשר חוקרי המשטרה חיפשו ראיות. יוצר הסרט - אנדרו ג'רקי - הוא גם היוצר של סדרת התעודה "הג'ינקס" המשובחת, שבזכותה הורשע רוברט דורסט ברצח. אני גם נזכרת בסדרה "עדות זועקת" מ-2020 על הרשעתו של כוכב פוטבול צעיר בפדופיליה, כאשר בעקבות התעקשות של מעריץ, המקרה נפתח מחדש ואז הסתבר שהחוקרים לא טרחו לברר שהילד המתלונן התבלבל בין שני בחורים שונים.

בסדרה "צל של אמת" השכילו היוצרים לבחון את פיתוליו של הנרטיב ושל הזכרון וגם להטיל בו ספק. בכל פרק הם בחנו לעומק תיאוריה לגבי זהות הרוצח של ראדה ז"ל ואז הטילו ספק והציעו פתרון חלופי: רומן זדורוב, חברה או בן נוער אחר ולבסוף א"ק. הם נתנו מקום של כבוד לעדויות של מגוון הצדדים, גם כשהעדויות סתרו אחת את השנייה. הם גם התייחסו בכבוד לצופה ולא התישו אותו במידע חוזר או זלזלו בהבנתו.