פרט מעניין לגבי מערכת הבינה - את קולה תרם השחקן הצרפתי מתיה אמלריק, כוכב הסרט "הפרפר" ופעמון הצלילה" שעוסק באדם משותק המדמה את מצבו לכליאה בתא משוריין על קרקעית הים. בדומה לסרט ההוא, ולסרטים כמו "127 שעות", הגיבורה קופצת במחשבותיה וזכרונותיה למקומות שונים בזמן ובמקום - אנחנו מדברים כאן על שעה וארבעים דקות אחרי הכל - והשילוב של הקפיצות האלה עם ההווה מחזק את תחושת הבלבול והסקרנות אצל הצופה ולא פוגם בתחושת המחנק.

אלא שלמרות כל נקודות הפתיחה האלו, שהיו אמורות להפוך את "חמצן" למותחן שמתהדק כמו חבל על הצוואר של הצופה, מתרחש באמצע הסרט מהפך פתאומי אל עבר תחום המדע הבדיוני ההגותי והאיטי, והמסתורין והמתח שנבנו נזנחים ולא ממומשים. כשהסרט נעשה רגוע ופילוסופי יותר, הדופק של הצופה עובר מהלב אל הראש, ובתחום זה אין לסרט מספיק מה להציע.

הבעיה המרכזית היא שהתסריט מגלה את הקלפים שלו מוקדם מדי, וכשהתעלומה המרכזית נחשפת כבר באמצע הסרט, הסיפור מאבד את הפוקוס ונאבק למצוא אותו שוב ללא הצלחה. מבלי לדבר על הגילוי שמערער את כל מה שידענו - שהוא לכשעצמו לא מטלטל כמו שהיה צריך להיות - תחושת המיידיות של הסרט מתפוגגת, הוא שוקע בסטטיות ונח במקום שבו הוא היה צריך להיות מופרע או מפתיע באמת. לפני הסיום הרדום, העלילה מספיקה להתפזר ליותר מדי רעיונות שונים ולא מפותחים מספיק.