בסוף אוגוסט, ממש בעיצומו של "גל 4" (נשמע קצת כמו שם טראשי של איזה מטרידן בצ'ט נענע), הרמתי את ערב הספוקן-וורד הראשון בחיי בבר הביגי זי התל אביבי ונשארתי בחיים. טוב, נשמע מוגזם קצת. "בסך הכל לעמוד על ספק במה ספק רצפה ולדקלם קטע כתוב בחרוזים". אז זהו, שבשבילי זה היה קצת יותר מזה. ז'אנר הספוקן-וורד פרץ לתודעה בישראל לפני כתשע שנים, אבל נדמה שרק בשנים האחרונות הוא החל לתפוס את המקום המכובד המגיע לו. מדובר בז'אנר אומנותי שבו כותבי שירה עומדים מול קהל ומדברים/מקריאים את הגיגיהם בצורה פשוטה, מצחיקה ומרגשת כאחד. ובחרוזים. למה זה כזה מיוחד? כי בשביל כותבים שאוהבים את הבמה ועולם המשחק נגע בהם, זו אולי הדרך המזככת ביותר לדבר את התחושות הפנימיות ולשתף בהן קהל שלם, תוך שילוב מדויק של שפת גוף וטונציה.

ובישראל, כמו ברחבי העולם כולו, אירוע הקראת השירה המדוברת המוכר והרשמי ביותר הוא ה"פואטרי סלאם", שם שהפך כה פופולרי עד שרבים מכנים כך הז'אנר כולו (במקום "ספוקן וורד"). זה התחיל אי שם בשנות ה-80, כשהשירה המדוברת הפכה למוכרת יותר, והומצא השם הבומבסטי שמאפיין אותה. זה היה רק עניין של זמן, עד שהאירועים הבודדים הפכו לתופעה תרבותית חוצת יבשות ומדינות. בישראל, האירוע הראשון התקיים ב-2012 במועדון האינקובטור בירושלים, וכיום ניתן ליהנות מאירועי ספוקן וורד בכל רחבי הארץ, ולאחרונה אף פסטיבל המשוררים האחרון שנערך במטולה נתן במה גם לאמנות המיוחדת הזאת. הערבים נערכים כמתכונת של במה פתוחה לחובבים, המיועדים למי שמתנסים בכך בפעמים הראשונות, אירועים "ממוסדים" יותר תחת נושאים מוגדרים מסוימים, או בקונסטלציה של תחרות, שהופכת בסוף גם לתחרות ארצית שבה המנצח זוכה בפרס "מיקרופון הזהב".

לפני שנתיים בדיוק נכחתי לראשונה באירוע רשמי של הפואטרי סלאם. ישבתי בקהל, והלב שלי לא הפסיק לפעום כשהקשבתי לאמנים המוכשרים על הבמה. אבל גם הכחלתי מקנאה. רציתי לפרוץ לבמה ולהגיד את המלים שלי כבר באותו הרגע. אבל כמו תמיד, חיכיתי לזמן מתאים יותר. שנתיים עברו וכתבתי את הקטע הראשון שלי שנולד מתוך החיים, ומתוך ההבנה שמלים הן כלי הנשק החזק ביותר שלי. ובאבסורד הזה בדיוק עסק הקטע שכתבתי. אבל הפואטרי סלאם, כך מתברר, הפך למעצמה. כדי להתקבל לשורות מטיחי השירה המדוברת באירוע הרשמי שלהם, צריך להירשם לקול קורא שמתפרסם אחת לחצי שנה, ולעבור ועדות קבלה. נשמע אולי מוגזם, אבל ת'כלס הם צודקים. מז'אנר שנתפס בהתחלה כבמה לגיקים חסרי מנוח הפך למיינסטרימי ומבוקש, ואפילו התגלו דרכו לא מענו טאלנטים פנומליים מקומיים, כמו לוסי איוב, שלאחר שפרסמה קטעי ספוקן וורד מרשימים במיוחד פרצה לתודעה וכך גם לתקשורת ועד להנחיית האירוויזון; ג'ימבוי ג''י, ששירו "עשיתי" התחיל כפואטרי והפך אותו לכוכב; עלמה קיני, שגילמה תפקיד נהדר ב"המפקדת", ועוד רבים וטובים.

אבל אני לא נתתי לעובדה שפספסתי את המומנט ושאין כרגע קול קורא פתוח לאירועים הרשמיים של הפואטרי סלאם לעצור בעדי. החלטתי שהספוקן וורד צריך להישמע, לא משנה באיזו מסגרת. אז קמתי והרמתי ערב "במה פתוחה" באחד הברים המכילים והמאפשרים בתל אביב, הביגי זי שבבוגרשוב, שמקיים בימי רביעי במה פתוחה למוזיקאים. וכך, הפקתי ערב ייחודי במקום שבו עלו בזה אחר זה אמנים מוכשרים שמצאתי בקלות. ואיזה כיף זה היה לעמוד ולטבול באש לראשונה עם טקסט שכתבתי בדירה שלי בימים קצת דעוכים, אל מול פרצופים של חברים וזרים מרוגשים ומהופנטים שהקשיבו לי. הרגשתי על גג העולם של עצמי, הרגשתי שייכת, חשופה ובעיקר "אני". הלב דפק בקצב של מאתיים קמ"ש לשנייה, המוח עף. בבת אחת חזרתי לגיל 16 אל הימים שבהם עמדתי על במת התיאטרון, ומשם טסתי קדימה בזמן לכל אותם טקסטים שכתבתי ואף פעם לא דיברתי אותם. אופוריה, ככה היא מרגישה? אני רק יודעת שכל מה שרציתי זה כבר לקבוע את המועד הבא שאעשה זאת.

אז אירועי "פואטרי סלאם" כבודם במקומם מונח, והלוואי שימשיכו ויגדלו ושאמנים חדשים רבים יפרצו בזכותם, אבל ערבי במה פתוחה מאולתרים של שירה מדוברת - תקשיבו לי - זה הדיבור (הבנתם מה עשיתי פה?). שילוב מסעיר, בומבסטי וייחודי של שירה, סטנד אפ, ראפ ומונולוג. הכל מהכל בז'אנר אחד, איך אפשר שלא להתאהב?