זב חוטם שבועט לנו במסעד הכיסא משך כל ההופעה – התגעגענו אליך. הטרחן שמפרשן לאשתו בקול את הסרט – התגעגענו אליך. הנערה שלועסת מאחורינו פופקורן בקצב שגורם לנו לתהות אם יושב שם אדם או מגרסה – התגעגענו אליך. האנשים שכבר התיישבו בשורה שלנו ולא קמים כדי שנוכל לעבור בלי לגרום להם לנזק בלתי הפיך בפיקות הברכיים, הדיקטטור בן השש עשרה עם תגית ״סדרן״ שאינו מאפשר לנו להיכנס אחרי חמש דקות איחור, השלפוחית המאכזבת שמתפוצצת כבר ברבע הראשון של ההצגה, הערס הדווקאי שלא מוכן להעביר את הסלולרי לשקט, הרונדלים האינסופיים למציאת חנייה ליד היכל התרבות, הפקק הקטלני ביציאה מקיסריה – מעולם לא חשבנו שנגיד את זה, אבל אין לכם מושג עד כמה התגעגענו אליכם! מתנו מגעגועים!

ולא רק אליכם. גם אל מחיאות הכפיים הסוערות התגעגענו, אל האושר שבהשגת זוג כרטיסים, אל הנסיעה הלילית הלוך (עם ציפייה) וחזור (עם חוויה). התגעגענו אל הדממה הדרוכה שלפני הפריטה הראשונה על המיתר, אל הסטנדאפיסטים הטובים בעולם (איזה בעולם? ביקום!), אל השחקנים שנותנים על הבמה את הנשמה וממשיכים איתנו הביתה, לא מרפים. התגעגענו אל כל מי שיוצר, שמגיש ושעושה את החיים לדבר עשיר ומציף ברגש ובאור.

באופן אישי, התגעגעתי אל כל מי שעושה לי כאב בטן מצחוק, התגעגעתי אל משינה, אל תיסלם, אל פורטיס, אל סחרוף ואל כל צליל שנמצא פה כבר עשרים וחמש שנים לפחות. התגעגעתי לעוד גילום מופתי של חנוך לוין ב״קאמרי״, התגעגעתי אל הפרינג׳ הביזארי שממלא את הראש במחשבות חדשות, התגעגעתי אל אוקיינוס הכישרון שיש במדינת ישראל, זה שנותן פייט לכל מה שמנסה לסגור, להגביל ולכבות.

לאחרונה נהגו לצטט את צ׳רצ׳יל, שהביע את דעתו על קיצוץ בתקציב התרבות בזמן מלחמת העולם השנייה בשאלה הרטורית ״אז בשביל מה אנחנו נלחמים?״. למרות שמתברר שהציטוט לא נאמר על ידו מעולם – הוא עדיין נפלא ובהחלט עושה את העבודה: ישראלים, בואו נלחם על התרבות! בואו נתחסן כולנו, בואו נמלא אולמות בריאים עבור האמנים שאכלו תחת בשנה האחרונה ובואו נחבק את הילד היללן ההוא, שבכלל לא אשם שההורים גררו אותו באמצע הלילה למופע שאין בו מיקי מאוס. כי בשנה האחרונה, שהייתה חוויה חסרת תקדים בחיינו, התברר שיש רק דבר אחד מתסכל יותר מהילד הזה, והוא שנה שלמה בלעדיו.