זו השנה העשירית שבה מצוין יום הג'אז הבינלאומי, במסורת שהולכת ומתפתחת במדינות רבות בעולם. ממרטין לותר קינג ועד ברק אובאמה, יותם זיו עושה כבוד לסגנון המוזיקלי שעבר תהפוכות רבות במהלך המאה האחרונה והפך בכוח המוזיקה לשגריר של שוויון זכויות וחירות אמנותית. ויש גם המלצות
פורסם: 27.4.21
לפני עשר שנים, בדיוק ב-30.4, ציינו במדינות החברות באו"ם את יום הג'אז הבינלאומי הראשון. מי שדחף וקידם את היוזמה הברוכה הזאת הוא הפסנתרן האגדי הרבי הנקוק. על-פי החזון שלו, שאומץ על-ידי האו"ם, הג'אז והתרבות הענפה העומדת מאחוריו הוא כלי נהדר לקידום שלום, סובלנות ופתיחות תרבותית. מכיוון שמדובר, כאמור, ביום אזכור חדש יחסית, המסורות סביב היום הזה מתגבשות בהדרגה במדינות שונות. בישראל, לדוגמה, ביוזמה של קהילת הג'ז החברתית.
כבר שלוש שנים שהקהילה מפיקה אירועים מיוחדים בהשתתפות מוזיקאי ג'אז ישראלים. השנה, במסגרת היום החגיגי, יופיעו בטרמינל 4 בתל אביב שני הרכבים נהדרים: רונן שמואלי וה-Street Beat: מחווה להוראס סילבר; וגם, מופע השקת אלבום הדואט החדש של הפסנתרנית קטיה טובול והסקסופוניסט יונתן כהן.
בבית העמודים בתל אביב מארגנים כבר כמה שנים מופעים מיוחדים לכבוד היום הזה. השנה יתקיימו 3 הופעות של כוכבי הג'אז הישראלים, כולל מופע מיוחד של הביג בנד שהקים יונתן וולצ'וק הישראלי, הנחשב לאחד מנגני הטרומבון המובילים בעולם כיום.
גם במועדון הג'אז שבלול לא מתעלמים מהיום המיוחד ומקיימים שתי הופעות: מופע אקלקטי עם מגוון סגנונות שמובילה הזמרת דפנה לוי שמארחת את יאיר דלאל. ובערב, דואט של שניים מוותיקי סצינת הג'ז הישראלית, אלי מגן ועדי רנרט. השניים "יעשו כבוד" למוזיקה של אלינגטון וגרשווין אבל גם ינגנו את הפרשנות שלהם למוזיקה של סשה ארגוב ושלום חנוך.
אלי מגן ועדי רנרט. יום הג'אז הבינלאומי בשבלול
בשנים שבהן כיהן ברק אובמה כנשיא ארה"ב, נערכו מדי שנה ביום הג'אז הבינלאומי אירועים מיוחדים עם מיטב מוזיקאי הג'אז האמריקאים. בשל הנוכחות הרבה של ג'אזיסטים ישראלים בסצינה האמריקאית, שני מוזיקאים ישראלים לקחו חלק בחגיגות הג'אז בבית הלבן, הסקסופוניסט הוותיק אלי דג'יברי שהופיע עם הרכב מכובד, ודניאל רותם, סקסופוניסט צעיר, שהעביר סדנת ג'אז למוזיקאים צעירים במסגרת אירועי יום הג'ז בתקופה שבה למד במכון על שם ת'לוניוס מונק שהקים הרבי הנקוק.
סדנת הג'אז של דניאל רותם
לחיבוק הממסדי של הג'אז, בעיקר בארה"ב, קדמו שנים ארוכות וקשות, בכל מה שקשור ליחס למוזיקה הזו ובעיקר למוזיקאים. כך לדוגמה, בשנת 1917 נסגר מועדון ריקודים בסינסינטי לאחר שפסיכיאטר, נשיא האיגוד הפסיכותרפיה הלאומי, העיד בבית המשפט שג'אז הוא סגנון מוזיקלי שמהווה פגיעה בנפשם של המאזינים. גם הנאצים נאבקו בג'אז ובתרבות שייצג. גרמניה שבין מלחמות העולם לא היתה שונה משאר העולם מבחינת האהבה לג'אז, שהושמע (ביחד עם הסווינג) במסיבות ריקודים, במסעדות ובתי קפה. העובדה שסגנון מוזיקלי שאינו "ארי" ושמקורו בארצות הברית היה אהוד כל כך על הגרמנים היתה לצנינים בעיני בכירי המשטר הנאצי. על פי הטרמינולוגיה בגרמניה הנאצית, ג'אז הוכרז כ"מוזיקה מסוכנת ומנוונת של שחורים ויהודים". בכירי המשטר אף כינו את הג'אז "מוזיקה מהג'ונגל". החל משנת 1935 אסור היה לשדר או להאזין לג'אז ברדיו, ומכירת תקליטי ג'אז אמריקאיים הופסקה. במהלך שנות מלחמת העולם השניה גינו הנאצים את הג'אז בנאומים, בצווים שפורסמו באמצעי התקשורת ועל גבי כרזות. מה שלא מנע מגבלס לייסד בתחילת 1940 תזמורת ג'אז לצורכי תעמולה שפעלה בחסות המשטר: "התזמורת של צ'ארלי". המסגרת שבה הוגשה המוזיקה לקהל הבריטי (בגלי רדיו קצרים מצרפת הכבושה) נקראה "הקברט הפוליטי". לצד המוזיקה, שהיתה אסורה בגרמניה אך פופולרית ואהודה בבריטניה וארה"ב, יצקו חברי הלהקה תוכן מוזיקלי אך גם תעמולה ישירה במילות השירים (לכתבה המלאה על התזמורת של צ'ארלי לחצו כאן).
תעמולה במסווה של ג'אז להמונים. התזמורת של צ'ארלי
מוזיקאי הג'אז השחורים היו הראשונים ששברו את תקנות הצי האמריקאי שאסרו על שחורים לשרת בתפקידי לחימה על האוניות ונושאות המטוסים (שחורים יכלו לשרת רק כטבחים בצי). מה שדחף לשינוי בכללי הצי האמריקאי, היה גילוי הגבורה יוצא הדופן של הטבח השחור דורי מילר ששירת על סיפונה של נושאת המטוסים "ווסט ווירג'יניה" שעגנה בפרל הארבור ב-7.12.1941 והותקפה על ידי מטוסי צבא יפן. מילר תפקד היטב תחת אש, למרות שלא הוכשר לכך, הוא סייע להציל את מפקד נושאת המטוסים, החליף חיילים פצועים בעמדות מכונת הירייה, ולאחר שנתנה הפקודה לנטוש, עזר לחלץ את הפצועים. גבורתו יוצאת הדופן של מילר הפכה אותו לאפרו-אמריקאי הראשון שזוכה לאחד מאותות הגבורה החשובים ביותר בצבא האמריקאי - "צלב הצי". בעקבות מעשה הגבורה ובעידודה של רעיית הנשיא אלינור רוזוולט, הוחלט לגייס לראשונה מוזיקאים שחורים לתזמורות הצי.
התזמורות שהופיעו עם חיילים וחיילות לבנים בבסיסים, בתהלוכות ומצעדים, בטקסים, במסיבות ריקודים וגם במקומות אזרחיים, הפיצו בעצם הופעתם המשותפת מסר של שיתוף ואחווה. הופעת "התזמורות השחורות" היתה שנויה במחלוקת, ובעוד שברוב המקומות הריע הקהל כשראה לראשונה בחייו שחורים ולבנים מופיעים יחד, במקומות אחרים התקבל הדבר בבוז ובגינויים.
כוחו של הג'אז בהעברת המסרים של מאבק השחורים בארה"ב באפליה הגזעית לא נסתר מעיניו של מרטין לותר קינג. קינג חיבק את מוזיקאי הג'אז, שהיו שגרירים נהדרים למאבק. חודש לפני שקיבל את פרס הנובל בשנת 1964, נשא ד"ר קינג נאום שפתח את פסטיבל הג'אז הראשון בברלין. אלו היו עיקרי דבריו: "כאשר החיים עצמם לא מציעים סדר ומשמעות, המוזיקאי הוא שיוצר אותם מקולות האדמה הזורמים דרך הכלי שלו. אין זה פלא שכל כך הרבה מהחיפוש אחר הזהות בין השחורים האמריקאים התקיים על ידי נגני ג'אז. הרבה לפני שהמלומדים המודרניים כתבו על זהות גזעית, המוזיקאים חזרו לשורשים. רוב הכוח של תנועת החירות שלנו הגיע מהמוזיקה הזאת. היא חיזקה אותנו עם מקצבים מתוקים גם כשהאומץ החל להישבר. כעת, הג'אז מיוצא לעולם כחלק מהמאבק השחור, מאבק שיש בו דמיון למאבק האוניברסלי של האדם המודרני. כל אחד משתוקק למשמעות, כולם צריכים לאהוב ולהיות נאהבים, כולם צריכים למחוא כפיים ולהיות מאושרים, כולם משתוקקים לאמונה. במוזיקה, במיוחד הקטגוריה הרחבה הנקראת ג'אז, יש את קרש הקפיצה לכל אלה."
בעשורים האחרונים הג'אז ירד מגדולתו ויש לו פחות ופחות שומעים. מבחינת צלילי מחאת האפרו-אמריקאיים קיבל ההיפ הופ את הבכורה ומוביל בצליליו את מחאת ה"בלאק לייף מטרס" הנוכחית. אבל העדר הפופולריות הנוכחית לא משתיק את קולם של הג'אזיסטים האפרו-אמריקאים המודרניים. אחד מהקולות המובילים בתחום זה בארה"ב הוא הפסנתר והמלחין המופלא רוברט גלאספר, שמחבר ביצירה שלו את הג'אז המסורתי עם מקצבי היפ הופ. ב-2014 שילב גלאספר באלבומו "Covered" (שזכה בגראמי שנה לאחר מכן), שיר שקרא לו "אני מת מצמא", שהוקדש לאפרו-אמריקאים שנהרגו בגלל אלימות משטרתית. במסגרת הקטע, קוראים אשתו ובנו של גלאספר את שמותיהם של ההרוגים, לצלילי נגינת ההרכב.