תחרות הקולנוע העצמאי הקצר, המתקיימת בימים אלו בסינמטק ת"א במסגרת בפסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי ה-23, היא הזדמנות מצוינת לשוחח עם יוצרי קולנוע עצמאיים, שממשיכים ליצור למרות כל המגבלות והקשיים, ולקבל קצת השראה בתעשייה הקשוחה. ויש גם טיפים
פורסם: 23.6.21
הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים בתל אביב שהתחיל ביום ראשון וייחתם בשבת, מציג לראווה את היבול הטרי של יוצרי העתיד, סטודנטיות וסטודנטים מבתי הספר בארץ ובעולם, יוצרים רעבים שעומדים לצאת לכבוש את העולם. עבור רבים מהם, הסרט שלהם שיציג בפסטיבל הוא כרטיס הביקור, הדרך שלהם להפגין את הכישורים שרכשו במהלך ההתנסויות הרבות במהלך לימודיהם. בעוד סטודנטים מהעולם ייקחו חלק בתחרות הבינלאומית, והסטודנטים הישראלים במקצה של התחרות הישראלית, בוגרי בתי הספר ושאר היוצרים העצמאיים יתחרו בתחרות הסרט העצמאי הקצר, שבה יציגו סרטים קצרים שהופקו מחוץ למסגרות בתי הספר.
לכל מוסד לימודי ששולח את הסטודנטים שלו לטבילת האש של הפסטיבל יש טביעת אצבע מסוימת על היצירה של היוצרים הצעירים, אם באישור התסריט או התקציב, אם בייעוץ לפני ההפקה או בזמן העריכה - אבל מהרגע שהסטודנטים יוצאים לדרך, הסרט מוטל על כתפיהם והוא ביטוי למיומנויות שלהם, יכולת פתרון הבעיות והדרייב שלהם. בתקופת הלימודים, כשהסטודנטים נמצאים תחת חסותם, בתי הספר מקנים תחושה של הגנה. הבוגרים מגלים ביום שאחרי שאין להם את מטריית התועלות שהמוסד הלימודי מציע, הם אינם יכולים להישען על הציוד הנגיש של בית הספר או לבנות על חבריהם ללימודים להירתמות לימי צילום בלתי נגמרים, וכמובן המנטורים שלהם כבר לא מחזיקים להם את היד. הם למעשה "עצמאיים".
יוצאים מהחממה
בית ספר לקולנוע הוא לא העולם האמיתי. הוא אינקובטור זמני, והמציאות בחוץ מזמנת תחרות בין דורות של יוצרים על מספר משאבים מוגבל, עוגה תקציבית מצומקת, שבסופה רק אחוז קטן מהסרטים זוכים לתקציב ראוי (במונחים מקומיים). פירוש הדבר הוא, שרוב היוצרים נאלצים להתמודד עם תסכול של מעבר סזיפי בין הגשה להגשה, או החלטה אמיצה לממן את סרטם באופן עצמאי, חלקי או מלא. היוצרים העצמאיים יגייסו סכומי כסף בדרכים לא דרכים, תוך התחייבויות שונות ומשונות, יפעילו את כל הקשרים שלהם עד תום, יבקשו טובות אישיות, ובעיקר ישקיעו את כספם הפרטי ויילכו לישון עם זעה קרה, מתפללים שהסרט ירקום עור וגידים, בזמן שהם חולמים על משקיע שיגאל את חלומם.
התחרות של הקולנוע העצמאי בפסטיבל היא ראי של היום שאחרי. יוצרים שחבקו פסטיבלים ברחבי העולם עם סרט הגמר שלהם, יידרשו לחבלי לידה גדולים יותר בסרטיהם הבאים, ויעברו ויה דולורוזה של ממש מרגע הרעיון ועד לגמר העריכה של הסרט. ואם לא די בכך כדי להטיל וטו על המקצוע בקרב יקיריכם, יוצרי הקולנוע יעמדו לא פעם מול שוקת שבורה כשסרטם לא יניב מספיק הכנסות, אפילו כדי לכסות את עלות ההפקה.
הרוב המכריע של הסרטים באורך מלא בארץ אינם מניבים רווחים גדולים במקרה הטוב, ולא מחזירים את ההשקעה במקרה רע. בנתונים שמתפרסמים מדי שנה ניכר כי על הפודיום ניצבים מספר קטן של שוברי קופות ישראלים, ומתחתיהם משתרכים סרטים רבים שמכרו כמה אלפי כרטיסים בודדים, וההכנסות בהתאם. תקציב גדול הוא לא ערבות להצלחתו של הסרט, למשל "תיקון" של אבישי סיון (שסרטו החדש "מותו של זה" מתחרה בתחרות הקולנוע העצמאי הקצר השנה) נהנה מתקציב של כמה מיליונים, אבל לפי נתונים שהתפרסמו בסוף שנת 2017 בדו"ח של משרד התרבות מכר בארץ רק כ-2,500 כרטיסים.
ויה דולורוזה מרגע הרעיון ועד גמר העריכה. מתוך "התאונה" של אמרי דקל-קדוש
למרות תמונת המצב העגומה, הרצון לעסוק באמנות כידוע חזק מן המציאות, ויוצרים תאבי יצירה קולנועית לא מוותרים, עוברים משוכות ואתגרים רבים, ומנסים לגרום ליצירותיהם לרקום עור וגידים בכל מחיר. יוצרים רבים הפנימו את דרך החתחתים שיעברו ובעזרת כושר המצאה, יצירתיות והרבה אלתור הם מצליחים להתגבר על התנאים המגבילים, ולהעמיד על הרגליים סרטים מרשימים, בלתי מתפשרים, נאמנים לחזון שלהם, ואף מצליחים להגיע לפסטיבלים ולעתים אף להפוך להצלחות מסחריות. רוני קידר, שביימה מספר סרטים עצמאיים, צילמה את סרטה באורך מלא "סוףעולם" במהלך לילה אחד. אורן גרנר הפיק את סרטו באורך מלא "אפריקה" לא רק בסיוע חברים ומשפחה, אלא אף בסיוע הוריו, שאותם ליהק לתפקידים בסרט.
כשיש רצון יש דרך. יוצרי הקולנוע בארץ רוצים ליצור והם לא ייתנו לאף דחיה לעצור אותם. עצרתי לשיחה עם ארבעה במאים שמתחרים בתחרות הקולנוע העצמאי הקצר, שתי במאיות ושני במאים, ומצאתי הרבה אופטימיות, הרבה נחישות ובעיקר הרבה תשוקה לקולנוע.
מאיה קסל ובר אליקים
הסרט היחיד בתחרות הקולנוע העצמאי עליו חתום יותר מבמאי אחד הוא "הגבר האחרון", שאותו ביימו ביחד מאיה קסל ובר אליקים. הסרט מספר על מסע לילי של סטודנטית למשחק, מסע שבו תתמודד עם שני גברים השולטים בחייה. קסל היא בוגרת סם שפיגל וסרט הגמר שלה "עקרון החסד" השתתף בפסטיבלים רבים ברחבי העולם. עבור אליקים, שחקנית בוגרת ניסן נתיב, זהו הסרט הראשון שאותו היא מביימת אחרי שביימה כמה הצגות. היא גם משחקת בסרט בתפקיד הראשי.
מאיה בכנות, עד כמה את מתגעגעת לעבודה במסגרת הנוחה והמוגנת של הלימודים?
"ברמת העיקרון, אני לא מרגישה כל כך הבדל. היום אני משלימה את החסר עם זה שאני מנוסה יותר, שלמה יותר עם עצמי ועם התוכן שלי ואיך אני רוצה שהוא ייראה. אני שמחה להיות במקום שלי עכשיו, גם אם אין לי את האמצעים של בית הספר."
ספרו לי על התהליך של מימון הסרט.
בר: "אני בעיקר התעסקתי במימון. קודם כל נושא הגיוס מאוד אינדיבידואלי בפרויקטים עצמאיים. כל אחד מוצא את הדרך שלו להשיג את מה שהוא צריך. אני באופן אישי פגשתי עשרות אנשים מכל מיני תחומים, לא רק מתחום הקולנוע והאמנות, וניסיתי לספר להם למה חשוב שהסרט הזה יקרה, ולמה אפשר לסמוך עלי שזה יקרה על הצד הטוב ביותר. כי שנותנים לך כסף, גם בקרנות, רוצים לחוש ביטחון לגבי הפרויקט ולדעת שאפשר לסמוך עליך. התהליך עצמו כמובן לא פשוט, ויכול ממש לעייף ולכווץ, אבל ידעתי שאני חייבת לעשות אותו. זה כמו בהיי-טק, אפשר ללמוד מדרכי התנהלות של סטארט-אפים הרבה על גיוס כספים. בסופו של דבר, שניים מהאנשים שפגשתי האמינו בי ובפרויקט והשקיעו מכספם הפרטי, ואת שאר התקציב מימנתי בעצמי, שזה אמנם סכום גדול אך עשיתי זאת בלב שלם. אם הייתי מאמינה שאני קונדיטורית אז הייתי פותחת מאפיה. על אותו משקל, הבנתי שאני רוצה ליצור קולנוע וזה הדבר שהייתי צריכה לעשות בשביל לסלול לעצמי את הדרך לשם."
לביים במשותף זה נושא מורכב בפני עצמו, אני מתאר לעצמי שבשילוב הפקה עצמאית זה בכלל שישו ושמחו. איך היתה העבודה יחד?
בר: "אני פניתי למאיה כי חיפשתי עורכת לתסריט. עדיין לא חשבתי בכלל על הלונג וויי. כשסיימנו לעבוד על התסריט והתחלנו לחשוב על הבימוי החלטנו לביים יחד. כל שלב קרה מעצמו, זה לא היה ברור מאליו, אבל עשינו תיאום ציפיות באופן הכי מדויק, עד שזה הפך לתינוק של שתינו. אחד מהחיבורים הכי טובים שיש למאיה ולי הוא שאנחנו רציניות באותה מידה, זה לא שאחת זורמת ואחת לחוצה, שתינו רציניות וממוקדות כך שהסתדרנו מצוין בתוך מערכת של לחצים, וגם כשנהיה מאוד אינטנסיבי בהמשך, התקשורת היתה תמיד במקום הראשון. ניהלנו את זה בשותפות מלאה."
מאיה: "אני חושבת שהאתגר בבימוי המשותף היה שלבר היתה עוד משימה - לשחק. רואים את בר בכל פריים והשחקנית חייבת למצוא את הריכוז ואת המקום שלה מול הפרטנרים שלה, והיא צריכה להיות שקועה בהם ובדיאלוג איתם. מה שניסינו ליצור הוא חלוקה, כך שברגע שאנחנו מגיעות לסט בר יודעת שהיא יכולה להיכנס לנעליים של השחקנית ולהיות חופשייה לצלול לתוך התפקיד בזמן שאני אקח על עצמי את מלאכת הבימוי. זה שהיא סמכה עלי זה אחד הדברים המרגשים שקרו לי, כי זה גם הניסיון הראשון שלי ביצירה משותפת. שאבתי כוח רב מזה. בסופו של דבר עשינו מספיק הכנה בשביל שבזמן הצילומים נוכל כל אחת להיות ממוקדת באזור שלה, ולהגיע לתוצאה שאני חושבת ששתינו מאוד גאות בה."
להיכנס לנעליים של שחקנית. בר אליקים ב"הגבר האחרון"
היה לכן רגע של משבר במהלך תהליך המימון או ההפקה?
מאיה: "בר היא סוג מאוד מיוחד של אמנית, היא גם יזמית. במקום הזה היה לי ברור שהסרט הולך לקרות, ואני חושבת שכמו שבר אמרה, היינו כל כך רציניות לגבי הסרט עד שלא היה רגע שבו אמרנו שאולי לא נעשה את זה."
קורה לא פעם שנדרשים לגלות יצירתיות כדי להתגבר על אילוצי התקציב של ההפקה, איפה זה פגש אתכן?
מאיה: "לפני תחילת ההפקה לא היו פשרות בכלל. חיפשנו עד שמצאנו את הדבר שאנחנו רוצות. ידענו למשל שנוכל למצוא לוקיישן שבדרך כלל משלמים עליו הרבה מאוד כסף דרך קשרים או אנשים ששמחו לעזור לנו. לא התפשרנו על כלום, אמרנו 'אנחנו רוצות איקס וויי זד ואנחנו נמצא את זה', והיה לנו מספיק זמן לעשות את זה בגלל שהיינו אדונות לעצמנו. בצילומים, מטבע הדברים לפעמים קורים כל מיני דברים לא צפויים, למשל רצינו לצלם סצינה אחת בבר מאד הומה ביפו, ואז באותו היום של הצילומים הבנו שהבר הזה לא עומד על הפרק וצריך למצוא מקום אחר, ובסופו של דבר צילמנו בבר חלופי שבו שכנענו את אחראי המשמרת שתוך עשרים דקות נצלם ונלך. הסצינה, שהיתה מתוכננת להצטלם במשך חצי יום, פתאום קרתה בעשרים דקות וזה היה נפלא."
ולמרות כל זה, בטח היו ויתורים כואבים שלא היתה ברירה אלא לעשות.
מאיה: "היה בתסריט יותר נפח למשל של הכלבה של הבחור שהגיבורה מסובכת איתו, ותוך כדי הצילומים ראינו שהכלבה לא ממש משתפת פעולה. בגלל שאני מכירה את הסיפור של בר, אני יודעת על אילו נקודות זה ישב ומה היא רצתה להדגיש, והיו כמה רגעים של להחליט אם מבזבזים זמן על לנסות להשיג את זה או אומרים 'אוקיי, זה כנראה יהיה בחוץ וזה הולך להיות בסדר' וההחלטה הוכיחה את עצמה בסוף."
במבט לאחור מה הייתן משפרות בתהליך שעברתן?
מאיה: "בדיעבד, הייתי מתעקשת עם בר רק על דבר אחד. לבר היה מאוד חשוב טוסטוס ספציפי, היתה לה תפיסה כזו של הגיבור על טוסטוס. היתה שם וספה ישנה והשחקן היה צריך ללמוד איך להתניע אותה והיא כל הזמן עשתה בעיות. אני מכירה את הרומנטיקה של בר שמושכת אותה, אבל אני בתוך יום צילום קשה ורק רציתי לצעוק 'תביאו אופנוע רגיל' ולא עשיתי את זה."
על מה כל אחת מכן עובדת עכשיו?
בר: "יש לנו גם סרט קצר שעשינו ביחד ואנחנו עורכות אותו בימים אלה. היה לי חשוב אחרי 'הגבר האחרון' לעשות סרט בלי כסף בכלל, בלי אנשי צוות, רק אני ובר לבד בבית. חוץ מזה שתינו עובדות על פיצ'ר וסדרה."
מה העצה שלכן למי שעומד לצאת למסע של יצירת סרט עצמאי?
בר: "לבחור נכון את אנשים שיעברו איתך את המסע הזה, ולעבוד עם תקציב מאוד מדויק ולעמוד בו."
מאיה: "יש לי עצה מקדימה למה שבר אמרה - כדאי לבחור את הפרויקט שמתאים לך לעשות באופן עצמאי. שלא תמשכן את חייך כדי להפיק אותו, ושלא תמצא את עצמך מוריד מאתיים איש לים המלח ואין לך איך להביא להם מים."
לבחור את הפרויקט שמתאים לך. מאיה קסל. צילום: עמית ברלוביץ׳
אסף סבן
אסף סבן, בוגר המדרשה בבית ברל, זכה לתשומת לב כאשר ביים את סרטו באורך מלא "בית בגליל" בכיכובה של נועה קולר, העוסק בתלאות של זוג הכמה לבית במושב בגליל. הסרט הופק באופן עצמאי על ידי סבן, וכלל צילומים בפרקי זמן קצרים בתקופת בניית ביתו של אחיו של סבן משלב המסד ועד להשלמת הבנייה. תהליך ההפקה הקנה לסרט סיפור ייחודי של מאחורי הקלעים, וגם איפשר לסבן להבטיח לצילומים שלו לוקיישן של בית בבנייה. לא עניין של מה בכך.
"פרדייז" של סבן, המתמודד בתחרות, עוסק בנושא אחר לגמרי. הוא מגולל את סיפורו של עלי, צעיר ערבי המגיע לביקור מולדת בארץ לאחר היעדרות ממושכת, ומסתבך בהדרגה במשבר זהות לא צפוי על חופי הים של סיני. "פרדייז" הופק בסיוע המיזם "קצר במדבר" של פסטיבל הסרטים הבינלאומי בערבה, ובסיוע קרן גשר לקולנוע רב תרבותי.
מה למדת מתהליך ההפקה של "בית בגליל" ויישמת בתהליך הגיוס וההפקה של "פרדייז"?
"'בית בגליל' העביר אותי הרבה שיעורים. לא בטוח שאני יודע לסכם את כולם. אחד הדברים החשובים שלמדתי הוא לסמוך מאוד על האינטואיציה, ובמקביל לתכנן היטב ולא לפחד לקחת סיכונים. אחרי שמקבלים החלטה ללכת על משהו, שיכול להיות מאתגר ומפחיד אפילו, אתה מפסיק להיות שקוע בתוך הלופ של ההתלבטות אם כן או לא לעשות, ועובר להתעסק באיך לגרום לזה לקרות. מאותו רגע אתה מתמודד עם אתגרים ובפתרון בעיות, וזה מצב אחר שהוא כבר תוך כדי תנועה, והוא אגב יצירתי מאין כמוהו, לא פחות מאלמנטים אחרים בעשייה הקולנועית, שזוכים בדרך כלל לתהילה גדולה יותר."
"העשייה של 'פרדייז' היתה שונה לחלוטין מ'בית בגליל', אבל זו גם היתה הפקה עם נעלמים מאוד גדולים. שלא כמו 'בית בגליל', הפעם היה תסריט כתוב מראש, לוח זמנים מוגדר ותקציב להפקה, אבל צילמנו את רוב הסרט בסיני, 'מעבר לגבול' מה שנקרא. הקטע הוא שאסור לצלם בסיני בגלל המצב היטחוני שם. לא רק לישראלים, לאף אחד. לכן, הקונספט של ההפקה היה כרוך בהימור משמעותי. הבחירה לצלם את הסרט על חוף אמיתי בסיני, עם כל הסיכונים והאתגרים שהיו כרוכים בכך, היתה בעצם הדרך היחידה לגרום לסרט הזה לקרות. לא היה לנו תקציב להקים חוף סיני בים המלח או באילת, כמו שבטח היו עושים בהפקה גדולה. ידעתי שאם אני רוצה שההרפתקה הזו תצא לפועל, קודם כל אני צריך לקחת את ההפקה על עצמי, עם כל הסיכונים והאחריות, ואז לוודא שכל מי שמצטרף להפקה הזאת מבין טוב את הסיטואציה, ושהלב שלו נמצא במקום הנכון."
"לשמחתי, חבורה של אנשים מאוד מוכשרים הצטרפה להרפתקה הקצת משוגעת הזו. נאייף חמוד, שהיה הרבה יותר מתסריטאי-שותף, אייל צדיק, המפיק בפועל ועוזר הבמאי, דוד רודוי הצלם, וכל השחקנים ואנשי הצוות פשוט קפצו איתי למים. להיות מוקף באנשים יצירתיים, ולדעת שאתה לא לבד, זה אחד הדברים הכי חשובים בעיני. וזה היופי בעשייה קולנועית, שהיא בסופו של דבר יצירה קבוצתית."
מתעסקים באיך לגרום לזה לקרות. אסף סבן. צילום: גלית רוזן
במהלך הפקת "פרדייז", היה רגע של משבר שבו היית קרוב לשים את המפתחות וללכת?
"תמיד יש משברים. ולפעמים נוצרת אפילו סיטואציה שבה כולם שותקים ומחכים שתקבל החלטה. לשים את המפתחות וללכת זו לא באמת אופציה. החוכמה היא לא לתת למשבר לשבור אותך. קשה לכופף את המציאות, עדיף לגלות גמישות ולרקוד איתה. 'משבר' אגב היא אחת המילים האהובות עלי בעברית. המשמעות המקורית שלה במקרא היא הכיסא שעליו האשה היולדת היתה יושבת בעת הלידה. אביזר די שימושי בסך הכל."
למעשה, המשבר שפקד את כלל המדינה בחסות הקורונה הכריח את סבן לדחות את הצילומים שלו בארץ, שתוכננו מיד לאחר שובו מסיני. אבל דווקא אותה דחייה הועילה לו לדבריו. "בת'כלס, זו היתה בסוף ברכה גדולה שהצילומים שתוכננו להתקיים בארץ בשבוע לאחר מכן, נדחו בכמה חודשים טובים, כי בזמן הזה הבנו שכדאי לשכתב את התסריט של אותן הסצינות שהיו אמורות להצטלם."
במבט לאחור, מה היית עושה אחרת במהלך המימון וההפקה?
"אין לי מושג. what if זה משחק שיש לו תמיד שני צדדים. חזרנו בשלום הביתה, עם החומרים שרצינו לצלם. זו היתה תחושה של התרגשות, שהצלחנו, ככה שלא יודע אם הייתי משנה משהו משמעותי בדיעבד."
סרטו הבא של סבן, "המשלחת", הוא סרט באורך מלא העוסק בקורות משלחת בני נוער לפולין, שקיבל תמיכה מקרן הקולנוע הישראלי. מה שאומר שתנאי ההפקה יהיו נוחים יותר ועם תקציב משמעותי. מדובר בסרט שיצולם בפולין בקנה מידה שונה לגמרי מסרטיו הקודמים.
איפה לדעתך הכלים שרכשת במהלך העשייה העצמאית יסייעו לך בהפקה של "המשלחת", ואיפה לדעתך יציבו לך אתגרים?
"'המשלחת' היה אמור להיות הפיצ'ר הראשון שלי. זה פרויקט שאני עובד עליו שנים. זה כמובן עוד חזון למועד, ואני לא יודע להגיד איך יהיה, מה ייצא וכו', אבל אין לי ספק שאם לא הייתי מתעקש להיות בעשייה עצמאית בשנים האלו, הייתי מגיע פחות מוכן ובשל לסט של פרויקט כזה, שהוא ללא ספק מורכב וגדול יותר מכל מה שעשיתי עד כה. בימוי זה משהו שצריך לשמור על כושר איתו, ולחדד ולשכלל בו מיומנויות בדומה לכל מלאכה אחרת."
"הקושי, במיוחד בקולנוע עלילתי, הוא שרוב הזמן אתה לא נמצא על סט ומביים. אני מניח שיהיה לי מאתגר לעבוד בתוך מערכת גדולה שכזו ועוד במדינה זרה, אבל הדבר אולי הכי חשוב שלמדתי בעשייה העצמאית זה לא להתרגש משינויים ומאילוצים, ולקבל בהבנה ובאהבה את הפער והמתח הבלתי נסבלים בין הפנטזיות שיש לנו בראש ובין ההגשמה שלהם במציאות. ואז דברים - אמנם לא מתוכננים, אבל לא פחות מעניינים - יכולים להתרחש מול העיניים, וצריך לתת להם מקום ולאפשר להם לקרות."
מה העצה שלך למי שעומד לצאת למסע של יצירת סרט עצמאי?
"לא לשכוח ליהנות."
אמרי דקל-קדוש
בניגוד לסרטים הקודמים בתחרות, סרטו של אמרי דקל-קדוש "התאונה" אינו סרט עלילתי במובן הקלאסי. ביצירה טעונה זו מאחד דקל-קדוש את בני משפחתו לנסיעה אל לב המדבר ומנסה לשחזר איתם תאונה קשה שעברו בדרך לבר המצווה שלו 15 שנים קודם לכן, תאונה שהובילה לגירושים של הוריו. הסרט משחק על קו התפר שבין קולנוע דוקומנטרי לקולנוע עלילתי, בדומה לסרט הגמר של דקל-קדוש בסם שפיגל, "תמונת משפחתי בשנתי הי"ג", ולשני הסרטים גייס דקל-קדוש תקציב באמצעות מימון המונים, כלי שהופך ליותר ויותר פופולרי בקרב יוצרים עצמאיים.
גם לסרט הגמר שלך גייסת כסף להשלמת הפקה, מה למדת מהתהליך ההוא? האם הפעם הגעת מוכן יותר לשלב הגיוס?
"קודם כל, אני מאמין גדול בגיוס המונים לסרטים. מעבר לכסף, הגיוס מייצר קהילה של אנשים שמאמינים בסרט ומעוניינים לראות אותו. עבור הסרט זה נכס צאן ברזל, אותם אנשים שתמכו בו מחכים שהוא יוקרן ומספרים לחברים שלהם. יש פה רווח כפול וזה מדהים. בניגוד לסרט הקודם, ב'התאונה' רצינו להיתלות רק בקרנות. בגלגול הראשון הסרט היה אמור להיות מופק כפרויקט במיזם 'קצר במדבר' של פסטיבל הסרטים הבינלאומי בערבה, ושם לא קיבלנו כסף. הפרויקט המשיך לפרזנטציה בפסטיבל לסרטי הסטודנטים ולבסוף הגשנו אותו באופן עצמאי לקרן גשר, ששם החליטו לתמוך בו. אמנם זה לקח זמן אבל זה סרט שאני ויובל גורביץ', המפיקה, מאוד האמנו שייגע באנשים וירגש אותם, ולכן ידענו שנצליח לעשות אותו. לצערי, כספי התמיכה לא הספיקו, אז יצאנו שוב בגיוס המונים והשלמתי מכיסי את מה שנשאר. מאוד שמחתי לגלות שנוצרה קהילה של 300 אנשים שרצו לראות את הסרט, ובאו והתרגשו כשצפו בו. זה חלום של כל יוצר."
עד כמה אתה מתגעגע ליצור תחת המסגרת של בית הספר?
"מאוד אהבתי להיות סטודנט. התחלתי למעשה ללמוד כבר בתיכון. עד היום השנים היחידות שלא למדתי בהן קולנוע היו בשנותיי בצה"ל. מעבר להכשרה, בתי ספר הם הזדמנות להיפגש עם המון יוצרים ויוצרות מוכשרים, שחלקם הפכו להיות חברי נפש ואף לקחו חלק ב'התאונה', כמו טל ניניו הצלם ונטע בראון העורכת, שאת שניהם הכרתי בסם שפיגל."
"יש משהו מרגש במפגש של אנשים שרוצים לעשות סרטים ביחד במסגרת לימודית אינטנסיבית, שמאפשרת להם לעבוד ולהתנסות בעבודה על סרטים, ויש גם הרבה חופש. בזמן הלימודים אני וחברים שלי עשינו חמישה סרטים, זה דבר מדהים שמסגרת הלימודים מאפשרת, ותוך כדי להבין מה מפעיל אותך, כשאתה צובר את הידע והניסיון הכי טוב דרך עשייה. אני רואה דור צעיר בארץ בשנים האחרונות שהם Doers, שעושים קולנוע על כל צורותיו, וזה דבר שמרגש אותי. מבחינתי הלימודים זאת הזדמנות מעולה לעשות וכמה שיותר."
תקופת הלימודים כהזדמנות לעשייה. אמרי דקל-קדוש. צילום: שאדי חביב אללה
הסרט שלך לא רק נוגע בסיפור מאוד אישי, הוא גם משלב בין הקולנוע הדוקומנטרי לקולנוע העלילתי. זו לא משבצת קלה והקהל בארץ גם ככה לא בדיוק נוהר לצפות בסרטים דוקומנטריים בקולנוע. עד כמה הגורמים האלה השפיעו על היכולת שלך לגייס תקציב או לערב בפרויקט אנשים אחרים?
"אנחנו חיים בעידן שההפרדה בין דוקו לפיקשן הופכת לפחות ופחות רלבנטית, עידן שבו עולם התוכן מורכב ומטושטש. יש סרטים נרטיביים שמתנהגים כמו דוקומנטריים, ויש סרטים דוקומנטריים שמתנהגים כמו נרטיביים, ולכן בעיני לא צריך להפריד. הקולנוע מאפשר המון סוגי פרקטיקות והמון דרכים לייצר רגש ואמירה, ואין שום צורך לפסול אף פרקטיקה לטובת האחרת בשל רצון לקטלוג של ז'אנר. במזרח, ההפרדה בין עולם האמת לעולם הבדיה ועולם החלומות הרבה פחות דיכוטומית, ואנחנו בעולם המערבי אוהבים להגיד 'זה אמיתי וזה בדיוני' וזו דיכוטומיה שאני לא מתחבר אליה."
"אני מאמין, וזה אולי נאיבי, שאם עושים דברים מהלב ומהמקום הנכון, ומדברים אל אנשים דרך הרגש, הם יבואו. ובמקרה של הסרט הזה, אני יכול לומר שכמות האנשים המטורפת שנרתמו לעזור, ושל האנשים שהסרט נגע בהם, זה ממש לא מובן מאליו ואני אסיר תודה על כך. אנשים לקחו חלק בהפקה מורכבת בחום במדבר, וזה היה מאוד מרגש."
ההפקה של הסרט לא היתה פשוטה, וכוללת בין היתר השתתפות של בני משפחה, שחזור של תאונת דרכים והשד יודע מה עוד. זה בוודאי דרש ממך לעשות וויתורים כואבים בהפקה.
"קודם כל, אומר שהסרט הזה לא היה יכול להיעשות בשום צורה בלי המשפחה החד פעמית והמרגשת שלי, שהתגייסה באופן טוטלי עד כאב למסע שביקשתי מהם לעבור. אני חושב שמעל הכל רואים במהלך הסרט כמה אנחנו אוהבים האחד את השני, ולמרות כל המורכבות, הכאב והדרמה יש אהבה ענקית במשפחה הזאת. מעבר לזה, אנחנו משפחה שעובדת יחד, אחי למשל אחראי לפס הקול לסרט (דקל-קדוש שילב את בני משפחתו גם בסרטו הראשון – א.ש.)."
"וכן, דברים משתנים למרות התכנונים. רגע אחד מאוד מפחיד קרה לנו ביום שבו הפכנו את הרכב ושחזרנו את התאונה. נשרף לנו פתאום הפולו-פוקוס, זה מכשיר שמחובר למצלמה שמאפשר לעוזר צלם למשוך פוקוס במהלך השוט באופן אלחוטי. היינו חייבים אותו לשוט האחרון של סוף הסרט, ולא היתה שום דרך אחרת לצלם אותו. השעה אחת בצהריים, ואנחנו נמצאים ארבע שעות מתל אביב, והשמש שוקעת בארבע וחצי. זה שוט שרק ההכנות אליו היו שעתיים והצילומים שעתיים. צוות של ארבעים איש וכבאית, כולם מחכים למכשיר האחד הזה שיגיע. אנחנו מתכוננים ומתפללים, ועשר דקות לפני השקיעה מגיע המכשיר במונית וכל הצוות בעליהום מטורף מנסה להספיק שלוש דקות של שוט בעשר דקות שנשארו. בסוף, למרות החושך, הצלחנו לצלם את השוט, ועד היום כשאני רואה אותו אני אומר לעצמי 'אם רק היה לי עוד רגע, אולי הייתי מדייק אותו יותר'. ומצד שני יש משהו בחוסר השלמות הזה שהוא מאוד גדול. אני אוהב גם את הפגמים שלו. דויד פינצ'ר אמר פעם שכשיש לך עוד עשרים שוטים ועוד חצי שעה לשקיעה, אתה מתחיל לביים באמת."
"אבל מבחינתי, אין כאן באמת ויתורים. מהרגע שאתה לוקח אנשים ומכניס אותם לתוך תסריט בסיטואציות על חייהם, רגעים שהם היו בהם או יכולים היו להיות בהם, אתה מראש מבקש מ'החיים' להיכנס פנימה, לפרום, לפרוע ולהפריע. לכן, אני אוהב את המתודולוגיה הזאת, כי היא מאפשרת בעיני דברים שלא יכולתי בחיים לחלום או לחשוב עליהם, וכך דברים שהם כואבים ואמיתיים משתחלים לסרט. יש קולנוענים שאוהבים לתכנן הכל מראש, ועד שדברים לא יוצאים על המילימטר שום דבר לא יקרה. אני לא כזה. אני מבין מה הרגש שאני מחפש, ואני מבין שיש אינספור דרכים למצוא אותו ולהביע אותו, והתמזל מזלי לעבוד עם אנשים ש'הטעויות' שלהם מתעלות לפעמים על כל סצינה שהייתי יכול לכתוב. זה לא אומר שאנחנו לא מדויקים - הטסטים, סיורי הלוקיישן, הכל מדויק ומתוכנן מראש. פשוט בצילומים אנחנו לא מפחדים לתת לחיים לשנות ולהכתיב, אלא מתמסרים לרגע ולשינויים. שינוי יוצר יצירה."
על מה אתה עובד עכשיו?
אני עובד על שני סרטים באורך מלא, אחד לבד ואחד עם חבר אהוב, טל מילר. במקביל אני עובד על פיתוח של סדרת טלוויזיה שעוסקת בתקופה ששירתי בה בספינות הטילים של חיל הים, וגם מביים פרסומות שזה חלק מאוד משמעותי ומהנה בחיי."
מה העצה האחת שלך למי שעומד לצאת למסע של יצירת סרט עצמאי?
"שייהנה מכל רגע, שיצלם מלא Behind the scenes, כי אתה לא יודע כמה זה ירגש אותך עוד כמה שנים, ובעיקר שיקיף את עצמו באנשים שירגשו אותו ויגרמו לו לרצות להיות יוצר טוב יותר. אנשים שיאתגרו אותו."